מחשבה מייצרת מציאות

כשהייתי בת 15, למדה בכיתה שלי נערה בשם סילביה סרסאנו. היא לא היתה בחורה יפה, ולא אגזים אם אומר שהיתה מכוערת – עיני צפרדע בולטות, אף רחב ושטוח ופה גדול מדי. היא לא היתה נחמדה או נדיבה, וגם לא חכמה.

אבל מה שבלט מאוד אצלה, באופן שלא הצלחתי לתפוס, היתה ההצלחה האדירה לה זכתה בקרב הבנים. בכל מסיבה ישבו הבנות בצד, וחיכו שהבנים יזמינו אותן לרקוד. סילביה תמיד זכתה להזמנה הראשונה, ולא חזרה לשבת עד סוף המסיבה. אני, לעומתה, חיכיתי לפעמים המון זמן עד שהזמינו אותי לרקוד. ישבתי שקטה ומיואשת, וראיתי את סילביה המכוערת רוקדת, בלי להבין איך היא עושה את זה.

לעיתים קרובות חיכו לסילביה בחורים בשער בית הספר בסוף יום הלימודים, כדי ללוות אותה לתחנת האוטובוס. היא התייחסה למעריצים שלה בבוז, והם המשיכו ללוות אותה בנאמנות. בזמן שצעדתי לבד לתחנה, תהיתי בקנאה מה הפך אותה לכל כך מושכת עבור הבנים, למרות המראה והאופי שלה. פעם אחת אפילו נחת בכיתה מטוס נייר באמצע השיעור, ועליו שיר אהבה לסילביה.

יום אחד, הלכתי אליה במסגרת תרגיל שקיבלנו בבית הספר. מאחר שלא היינו חברות, זה היה הביקור הראשון שלי בביתה. לא היה בבית אף סימן לאב. אמא של סילביה היתה כל מה שהיה לה. אחרי שאכלנו, ביליתי בחברת סילביה ואימה. אמא של סילביה התייחסה אליה בכבוד רב ולא הפסיקה להמטיר עליה מחמאות על יופייה ועל חוכמתה. היה ברור שהיא אוהבת את סילביה, ושבתה חלק חשוב מחייה. לא משנה מה סילביה הייתה אומרת, פניה של אמה היו קורנות מגאווה. היא הייתה קוראת לה "נסיכה יפהפייה" ומשבחת אותה על מראה החיצוני. שמעתי אותה אומרת: "איזה עיניים מדהימות יש לך" וגם "את הכי יפה מכל החברות שלך", "היום את נראית כמו דוגמנית" או "גם אם את לובשת שק של תפוחי אדמה הוא הופך להיות שמלת נשף עלייך". כמה פעמים היא הייתה חוזרת על המשפט הבא:"אין גבר שיעמוד בקסמייך".

אחרי שהתגברתי על ההלם שבמפגש עם מישהו שזוכה ליחס כזה, הבנתי שבאווירה הזו גדלה סילביה ושזו רוח הדברים שבהם היא חונכה להאמין. היא שמעה רק מילים טובות על עצמה, והרגישה נאהבת ומוערכת בזכות מי שהיתה. וכך, למרות שלא היתה יפה, האמינה שהיא יפהפייה ושהיא ראויה ליחס מלכותי. לא היו לה ספקות לגבי המראה החיצוני שלה, והיא התנהגה כפי שנסיכה מלאת בטחון עצמי היתה מתנהגת. העולם הגיב אליה בהתאם. כך הבנתי שסוד הצלחתה של סילביה היה הפרגון לו זכתה בבית.

הבטתי בעצמי ובאופן שבו גידלו אותי. בבית שלי מעולם לא היה מחסור בביקורת ובאשמה. אמי תמיד הייתה מציינת שאני הרסנית כמו "עטילה מלך ההונים"-שבמקום בו היה עובר,הדשא לא הייה צומח יותר לעולם. היא הייתה קוראת לי "הדיירת שגרה אצלנו", "רעה" וגם "מיותרת". למרות שמצבנו הכלכלי היה טוב מאוד היא הייתה לוקחת אותי לתופרת כדי שהיא תתאים את הבגדים הישנים של סבתא שלי ז"ל והייתי מרגישה שאני ראויה ללבוש רק סמרטוטים. היא גם הייתה אומרת שלו לא הייתי נולדת, החיים שלה היו טובים ושמחים. אבא שלי היה בדרך כלל מתעלם ממני, עד שהוא היה מתפרץ עלי בכעס :"את בלתי נסבלת וזה בלתי אפשרי לחיות איתך", "את נראית כמו שק תפוחי אדמה", "כשתהיי זונה ועל סמים אני לא אבוא להציל אותך".

וכך, למרות שהייתי יפה וחכמה הרבה יותר מסילביה, היא נהנתה מהצלחה בקרב הבנים, בזמן שאני זכיתי תמיד לדחיות.

באותו יום, בביתה של סילביה, הבנתי בפעם הראשונה את משמעות הביקורת והפרגון, ואת השפעתם של אלה על הצלחותיהם וכשלונותיהם של בני אדם בכל תחום.


דוא"ל*

לא אשתף את המייל שלך עם אף אחד,
מבטיחה. קריסטינה בר סלע