הורות אשמה ומה שביניהם

אחת מתלמידותי, בתיה, ביקשה להתייעץ איתי לגבי הבעיה שיש לה עם ילדיה, ובאופן ספציפי יותר, לגבי הבעיה שיש לבנה, עדו, בבית-הספר.

המורה של עידו, בנה בן התשע של בתיה, הציגה בפניה תלונות חמורות לגבי ההתנהגות שלו בכיתה: הוא מדבר בלי הפסקה, לא מרוכז, מפריע בשיעורים, ולפעמים אף מגלה סימני אלימות. הילדים האחרים לא כל-כך אוהבים אותו והוא חווה דחייה. לבתיה ברור שגם המורה לא אוהבת את בנה.

שאלתי אותה מה היא עצמה מרגישה כלפי הילד, והיא ענתה לי שהיא כועסת עליו מאוד וגם מאוכזבת ממנו. היא ציפתה שיצליח, וקשה לה מאוד לקבל את העובדה שבנה נחשב לילד "בעייתי".

בתיה היתה מאוד רוצה לעזור לעדו ומנסה להסתיר ממנו את תחושותיה, משום שמובן שאינה רוצה להכביד עליו. אבל, מעבר לכל, היא חווה תחושה עמוקה שמכרסמת אותה מבפנים: שהיא אם לא מספיק טובה, ושלו היא היתה שונה, טובה יותר, הדברים היו מתנהלים אחרת.

אמנם יש צדק בחלקה השני של האמונה של בתיה, משום שמובן שאם היא עצמה תהיה אחרת, המציאות תשתנה בהתאם. אולם מה שבעצם קובע כאן את מהלך העניינים, הוא חלקה הראשון של האמונה, כלומר העמדה שגורסת ש"אני לא מספיק טובה".

במסגרת חיפוש מעמיק, גילתה בתיה שהיא מאמינה שבעיות רבות של בנה נגרמות מפני שהיא ובעלה רבים על כל שטות ואינם מפגינים חזות אחידה מולו. היא גם מרגישה שאינה יודעת מספיק מה נכון לעשות, והיכן להציב גבולות. בתיה סובלת בעצם מן ה"מחלה" הנפוצה ביותר בקרב הורים: אשמה.

אשמה היא תחושה כבדה שבבסיסה הטענה: "אני לא מספיק בסדר, ולכן אני לא מצליח לעשות דברים מספיק טוב".

כשאנו פועלים מן המקום השחור הזה, התוצאות לא יכולות אף פעם להיות מספקות, משום שכל פעולה וכל התנהגות נידונות מראש לכישלון.

להיות "מספיק טוב" או "לא מספיק טוב" הן הגדרות סובייקטיביות לחלוטין, שכל אחד מאיתנו קובע לעצמו, ומבסס על ציפיותיו ביחס לאיך שהוא "אמור להיות". בעצם, אנחנו נמצאים במירוץ תמידי להדביק את הפער בין מה שאנו חושבים שאנחנו אמורים להיות, לבין האופן שאנו תופשים את עצמנו בפועל. כאשר אנחנו לא עומדים בציפיות שלנו עצמנו, אנו חשים אשמה; וכאשר הציפיות שלנו לגבי עצמנו בלתי ניתנות למימוש, אנו עלולים להרגיש אשמה באופן קבוע, בלוויית כל התוצאות שכרוכות בכך: מאמץ בלתי פוסק, חוויית כישלון ותחושה פנימית שאנחנו "לא בסדר" שמלווה את כל מעשינו בלי קשר לנסיבות. למעשה, במצב הזה, לעולם לא נהיה מסופקים.

הצעתי לבתיה להניח לבן שלה ולבעיותיו בבית-הספר. במקום זאת, הזמנתי אותה להתרכז בעצמה, מתוך הידיעה שכשהדעות שלה לגבי עצמה יהיו חיוביות ו"מפרגנות" יותר, תשתנה הגישה שלה כלפי עדו, וגם הוא עצמו ישתנה.

מאחר שלהיות "בסדר" או "לא בסדר" היא החלטה פנימית ושרירותית לחלוטין, יכולת הבחירה בכל אחת מן האפשרויות נמצאת בידי בתיה, וכעת היא יכולה לשנות את ההגדרות שלה לגבי עצמה.

בתיה שתקה ושקלה את דברי. "איך אוכל להחליט שאני בסדר ולהפנים את זה? על סמך מה?" שאלה לבסוף.

ביקשתי ממנה שתפסיק לחלוטין ולצמיתות לבקר את עצמה, ושתתחיל "לפרגן" לעצמה באופן יזום. היא ענתה לי שהיא לא יודעת כיצד לעשות זאת, שהיא לא רגילה לכך.

הסברתי לה שהפרגון הוא השינוי הראשון שהכרחי כדי להתחיל ליצור תמורה ביחס שלה כלפי עצמה וכלפי בנה, וכן כדי ליצור שיפור בהתנהגות שלו.

היה לבתיה קושי רב בהתחלה, משום שפרגון עצמי היה הרגל זר לה לחלוטין: כאשר ביקשתי ממנה לספר לי על דברים לא טובים שהיא עושה, היא פרשׂה בפני רשימה מדויקת. אך כאשר ביקשתי ממנה לספר לי דברים טובים על עצמה, היא שתקה ולא ידעה מה לומר.

למרות הקושי, בתיה התייחסה למשימת הפרגון העצמי ברצינות גדולה והתחילה לחפש אחר הדברים הטובים והיפים בהתנהגות שלה, במראה החיצוני שלה ובאופי שלה.

היא גילתה שהיא אדם נדיב מאוד, סבלני מאוד, שהיא אשה אינטליגנטית ויצירתית. היא הבינה שיש לה תובנות נרחבות ומעמיקות על החיים, והתפלאה עד כמה אנשים אחרים מעריכים אותה ומחשיבים את דעתה ורוצים להתייעץ איתה. היא גם התחילה לשים לב לכך שהיא נראית טוב, ושפניה יפות וקורנות.

הפרגון פתח עבור בתיה דלת לעולם עצום של שמחה וקבלה עצמית. בפועל, היא התחילה להרגיש יותר ויותר בסדר, וההערכה העצמית שלה עלתה.

בעקבות הדברים הללו, בתיה נעשתה סבלנית יותר כלפי עדו וקשובה אליו יותר. הילד הרגיש שאמו מקבלת אותו והפסיק לחוש דחוי. גם ההערכה העצמית שלו עלתה, ובבית-הספר הוא נזקק פחות לקבל תשומת לב בדרכים שליליות. כעבור זמן מה, חדלה לחלוטין מורתו של עדו להתקשר ולהתלונן עליו.

כיוון שההערכה העצמית שלנו נמצאת בבסיס התפישה הסובייקטיבית שלנו את העולם ואת עצמנו, כאשר היא משתפרת כל החוויה שלנו משתפרת בהתאם. פרגון עצמי הוא הדרך המעשית לגרום לשינוי המהותי והחיוני הזה.


דוא"ל*

לא אשתף את המייל שלך עם אף אחד,
מבטיחה. קריסטינה בר סלע