הורות

הורות אשמה ומה שביניהם

אחת מתלמידותי, בתיה, ביקשה להתייעץ איתי לגבי הבעיה שיש לה עם ילדיה, ובאופן ספציפי יותר, לגבי הבעיה שיש לבנה, עדו, בבית-הספר.

המורה של עידו, בנה בן התשע של בתיה, הציגה בפניה תלונות חמורות לגבי ההתנהגות שלו בכיתה: הוא מדבר בלי הפסקה, לא מרוכז, מפריע בשיעורים, ולפעמים אף מגלה סימני אלימות. הילדים האחרים לא כל-כך אוהבים אותו והוא חווה דחייה. לבתיה ברור שגם המורה לא אוהבת את בנה.

שאלתי אותה מה היא עצמה מרגישה כלפי הילד, והיא ענתה לי שהיא כועסת עליו מאוד וגם מאוכזבת ממנו. היא ציפתה שיצליח, וקשה לה מאוד לקבל את העובדה שבנה נחשב לילד "בעייתי".

בתיה היתה מאוד רוצה לעזור לעדו ומנסה להסתיר ממנו את תחושותיה, משום שמובן שאינה רוצה להכביד עליו. אבל, מעבר לכל, היא חווה תחושה עמוקה שמכרסמת אותה מבפנים: שהיא אם לא מספיק טובה, ושלו היא היתה שונה, טובה יותר, הדברים היו מתנהלים אחרת. להמשיך לקרוא


דוא"ל*

לא אשתף את המייל שלך עם אף אחד,
מבטיחה. קריסטינה בר סלע