מחשבה מייצרת מציאות

איך מתקנים לב שבור ?

מאת ד"ר סרג' קהילי קינג

הבה נתחיל בהבנה של מה שמכונה "לב שבור". למה אנו בכלל מדברים על לב כמרכז של כאב ושל עונג? מה כל כך מיוחד בלב? אחרי הכל, כאיבר של הגוף זהו סתם שריר גדול. שריר מאוד חשוב, אבל הוא עשוי מאותו סוג של רקמה כמו שריר הזרוע שלנו. אבל אינכם שומעים אף אחד מדבר על "זרוע שבורה" במונחים של רגשות. להמשיך לקרוא

העולם הוא מה שאתה חושב שהוא

העיקרון הראשון של הונה אומר: "העולם הוא מה שאתה חושב שהוא".
משמעותו של משפט זה שהעולם שכל אחד  פוגש, העולם הגשמי, שכולל אותך,
את כל העולם שסביבך וכל מה שקורה בתוכו – הוא השתקפות מדויקת של העולם הפנימי שלך. 

מה שקורה בעולמך איננו מקרי.
הוא לא קורה בגלל הגורל ולא בגלל המזל, אלא הוא תוצאה ישירה של העולם הפנימי הזה.

להמשיך לקרוא

תמיד יש מה לעשות!

בימים סוערים, קשים ומדאיגים אלו, אנחנו שלא מנהלים את העניינים בממשלה שואלים את עצמנו מה ניתן לעשות כדי 'להשפיע על המצב'.
הכל קורה רחוק מאיתנו ואנו עומדים חסרי אונים מול עוד מלחמה שמתרחשת לפנינו. ובכל זאת עפ"י דרך ה HUNA (הונה) תמיד ניתן לעשות משהו כדי להשפיע לטובה על מה שקורה ובעקבות כך ליצור מציאות אחרת, טובה יותר.

להמשיך לקרוא

לחגוג הגשמות – תמיד

למה כל כך חשוב לחגוג הגשמות?

הגשמה היא משהו שרצינו שיקרה – וקרה.
אנו חיים עם רשימה מאוד גדולה של משאלות שאנו רוצים להגשים.
על פי הHUNA, "אנרגיה זורמת לאן שאני מפנה את תשומת הלב שלי", וכך אנו מגשימים.
כלומר, ככל שניתן יותר תשומת לב להגשמות שלנו בחיים, כך תגדל כמות ההגשמות.
במשך היום, מתרחשים בחיינו אין ספור דברים בדיוק כפי שאנו רוצים, והרבה מאוד מהם מובנים מאליהם.
למשל, תמיד יש בגדים ללבוש כשפותחים את ארון הבגדים.
גם אם אנו לא תמיד אוהבים את כולם, לרוב לא יקרה מצב שלא תוכלו לצאת מהבית מחוסר ביגוד מינימלי.

או, לדוגמה, תמיד יש לנו אפשרות לאכול משהו (גם אם זה לא בדיוק לפי הטעם המדויק שלנו). להגשמות האלה, שהן כביכול "דברים רגילים ומובנים מאליהם" שמתרחשים בחיינו, אנו לא נותנים תשומת לב מיוחדת, ולרוב הם מתקיימים לידנו בלי שנשלח לעברם ולו מבט אחד.
כן, לארוחה חגיגית או לבגד מחמיא אנו יכולים לתת חשיבות, אבל מה כל כך מיוחד בכך שתמיד יש לי משהו ללבוש בארון?

אם פתאום היינו פותחים את הארון והוא היה ריק, אותו מצב ,שעד כה היה מובן מאליו, היה הופך לדבר מיוחד. להמשיך לקרוא

הורות אשמה ומה שביניהם

אחת מתלמידותי, בתיה, ביקשה להתייעץ איתי לגבי הבעיה שיש לה עם ילדיה, ובאופן ספציפי יותר, לגבי הבעיה שיש לבנה, עדו, בבית-הספר.

המורה של עידו, בנה בן התשע של בתיה, הציגה בפניה תלונות חמורות לגבי ההתנהגות שלו בכיתה: הוא מדבר בלי הפסקה, לא מרוכז, מפריע בשיעורים, ולפעמים אף מגלה סימני אלימות. הילדים האחרים לא כל-כך אוהבים אותו והוא חווה דחייה. לבתיה ברור שגם המורה לא אוהבת את בנה.

שאלתי אותה מה היא עצמה מרגישה כלפי הילד, והיא ענתה לי שהיא כועסת עליו מאוד וגם מאוכזבת ממנו. היא ציפתה שיצליח, וקשה לה מאוד לקבל את העובדה שבנה נחשב לילד "בעייתי".

בתיה היתה מאוד רוצה לעזור לעדו ומנסה להסתיר ממנו את תחושותיה, משום שמובן שאינה רוצה להכביד עליו. אבל, מעבר לכל, היא חווה תחושה עמוקה שמכרסמת אותה מבפנים: שהיא אם לא מספיק טובה, ושלו היא היתה שונה, טובה יותר, הדברים היו מתנהלים אחרת. להמשיך לקרוא

מחשבה מייצרת מציאות

כשהייתי בת 15, למדה בכיתה שלי נערה בשם סילביה סרסאנו. היא לא היתה בחורה יפה, ולא אגזים אם אומר שהיתה מכוערת – עיני צפרדע בולטות, אף רחב ושטוח ופה גדול מדי. היא לא היתה נחמדה או נדיבה, וגם לא חכמה.

אבל מה שבלט מאוד אצלה, באופן שלא הצלחתי לתפוס, היתה ההצלחה האדירה לה זכתה בקרב הבנים. בכל מסיבה ישבו הבנות בצד, וחיכו שהבנים יזמינו אותן לרקוד. סילביה תמיד זכתה להזמנה הראשונה, ולא חזרה לשבת עד סוף המסיבה. אני, לעומתה, חיכיתי לפעמים המון זמן עד שהזמינו אותי לרקוד. ישבתי שקטה ומיואשת, וראיתי את סילביה המכוערת רוקדת, בלי להבין איך היא עושה את זה.

לעיתים קרובות חיכו לסילביה בחורים בשער בית הספר בסוף יום הלימודים, כדי ללוות אותה לתחנת האוטובוס. היא התייחסה למעריצים שלה בבוז, והם המשיכו ללוות אותה בנאמנות. בזמן שצעדתי לבד לתחנה, תהיתי בקנאה מה הפך אותה לכל כך מושכת עבור הבנים, למרות המראה והאופי שלה. פעם אחת אפילו נחת בכיתה מטוס נייר באמצע השיעור, ועליו שיר אהבה לסילביה.

יום אחד, הלכתי אליה במסגרת תרגיל שקיבלנו בבית הספר. מאחר שלא היינו חברות, זה היה הביקור הראשון שלי בביתה. לא היה בבית אף סימן לאב. אמא של סילביה היתה כל מה שהיה לה. אחרי שאכלנו, ביליתי בחברת סילביה ואימה. אמא של סילביה התייחסה אליה בכבוד רב ולא הפסיקה להמטיר עליה מחמאות על יופייה ועל חוכמתה. היה ברור שהיא אוהבת את סילביה, ושבתה חלק חשוב מחייה. לא משנה מה סילביה הייתה אומרת, פניה של אמה היו קורנות מגאווה. היא הייתה קוראת לה "נסיכה יפהפייה" ומשבחת אותה על מראה החיצוני. שמעתי אותה אומרת: "איזה עיניים מדהימות יש לך" וגם "את הכי יפה מכל החברות שלך", "היום את נראית כמו דוגמנית" או "גם אם את לובשת שק של תפוחי אדמה הוא הופך להיות שמלת נשף עלייך". כמה פעמים היא הייתה חוזרת על המשפט הבא:"אין גבר שיעמוד בקסמייך". להמשיך לקרוא

ומה לי ולשמאניזם אורבני?

אחרי שנים של לימוד והתעסקות בדרכים רוחניות שונות, כולל HUNA בגירסה של מקס פרידום לונג, קיבלתי המלצה לפנות אל ד'ר סרג' קהילי קינג, מורה לHUNA ושמאניזם הוואיי. ההיכרות איתו הייתה אחד מהרגעים המכוננים בחיי. בשנת 2000 נסעתי לשוויץ ללמוד אצלו בפעם הראשונה, על פי אינטואיציה עוצמתית שדחפה אותי להיכרות דרך האתר שלו באינטרנט.

ישבתי בשורה הראשונה, בתוך אולם גדול. כשהוא התחיל לדבר התמלאו לי העיניים בדמעות. התחלתי לבכות מהתרגשות, הרגשתי מיד שאני מכירה אותו ואת החומר שהוא מלמד והבנתי באופן חד משמעי שמצאתי את המורה שחיפשתי כל כך הרבה שנים או ליתר דיוק, חזרתי אליו.

התחלתי ללמוד את הפילוסופיה והטכניקות לריפוי ולשינוי של HUNA וככל שלמדתי עוד, התלהבתי יותר. גיליתי שלכל שאלה שלי יש תשובה מספקת ושיש דרך לפתור כל בעיה. ככל שהעמקתי ויישמתי את הידע, גדלה תדהמתי לגביו.

עלה בי רצון להשתייך לארגון שד"ר קינג ייסד, Aloha International, ולקחת חלק פעיל כ- Alakai: מורה, מדריכה ומרפאה על פיHUNA . הגשתי בקשה למועמדות. כשהתקבלה בקשתי התחיל תהליך שארך שלוש שנים. בתקופה הזאת נדרש ממני לקרוא את כל הספרים שד"ר קינג כתב, לכתוב את ההבנות שלי, לשאול שאלות ולהעביר לו את כל זה. כמו כן, השתתפתי בקורסים שונים כולל Training מיוחד של שבוע בהוואי.

לפרויקט הגמר, עבודה מעשית, נתתי סדנה בבית הספר התיכון לאמנויות בירושלים, לתלמידי ז'-ח'-ט' בנושא שיפור ההערכה העצמית, שבעקבותיו קיבלתי משוב מאוד חיובי מהתלמידים ומהמורים, שהשתתפו גם הם.

אך כדי לקבל הסמכה להיות Alakai צריך היה לפגוש שוב את המורה ונסעתי אליו לגרמניה, כשהוא שהה שם. בשעה חמש אחר הצהריים נערך הטקס. היינו נוכחים ד"ר קינג, גדעון בעלי שליווה אותי צמוד בכל התהליך הזה והוא היום מועמד להיות אלקאי בעצמו, גלוריה, אשתו של ד"ר קינג ויד ימינו וכמה אלקאים גרמנים שיקרים לליבי: אלינור, סבינה, פטרה, דומיניק וגם דיון, בנו של ד"ר קינג, ואשתו.

כולם עמדו במעגל סביבי, וד"ר קינג ואני עמדנו באמצע. זאת הייתה שעת השקיעה, שעל פי המסורת ההוואית היא שעת המעבר, אז אפשר ליצור חדש או לגרום לשינוי.

ד"ר קינג הזמין את כוחות הטבע ובתורם בירכו אותי האש, האוויר, המים והאדמה. לאחר מכן בירכו אותי עולם הצומח ועולם החי ולבסוף התברכתי ע"י ד"ר קינג כנציג עולם בני האדם. לאחר מכן הוא שר שיר הוואי מסורתי שמזמין אותי להצטרף ל- Ohana (המשפחה המורחבת החדשה שלי). הוא גם נתן לי שם הוואי Koa Ka Wahine Ka Mana שפירושו "האישה האמיצה של המדבר" (The brave woman of the desert).

לסיום התחייבתי לעשות כמיטב יכולתי כדי ליצור עולם טוב יותר.

כך חזרתי לארץ מלאת מוטיבציה להעביר הלאה את הידע שרכשתי וממשיכה לרכוש מיום ליום.


דוא"ל*

לא אשתף את המייל שלך עם אף אחד,
מבטיחה. קריסטינה בר סלע