הצלחה

איך להתמודד עם אכזבות?


"אני לא מוכנה לבקש את מה שאני רוצה, כי אם לא אקבל אותו, לא אוכל להתמודד עם כאב האכזבה"

"אני מעדיפה לא לצפות, כך גם לא אתאכזב"

"התרסקתי אחרי הנפילה האחרונה, אני לא מנסה שוב"

לאכזבה יש צבע שחור וטעם מר שמשאיר אותנו חלשים וחסרי אמון להמשיך הלאה.

חוסר אמון לגבי היכולת שלנו לבחור נכון, חוסר אמון לגבי האמינות של אנשים אחרים כלפינו וחוסר אמון בחיים עצמם.

וכשמצטברים הזיכרונות של אכזבות בתוכנו, הפחד לסבול גדל ומתעצם.

להמשיך לקרוא

האם יש סכנה להפוך להיות בן אדם מתנשא?

בסוף השבוע האחרון בתאריך 11.11.11 מצאתי את עצמי באזור מאד אהוב עלי, במדבר יהודה, באמצע פסטיבל נטראז'.

העוצמה של המדבר, הירח המלא וריכוז גבוה של אנשים עם מוכנות לפתוח את הלב, היו מתכון אידאלי להתרוממות הרוח שלי.

היתה לי זכות להנחות 2 סדנאות ולמרות שהתכוונתי להעביר חומר בנושא מציאת זוגיות, מצאתי את עצמי משנה כיוון ונושא.

מרגע שעלה המושג הערכה עצמית לאויר – הרגשתי שיש בקשה סמויה להעמיק בנושא. להמשיך לקרוא

פינת המומלצים של קריסטינה


הגיאוגרפיה של האושר – אריק ויינר

לא זכור לי שאי פעם גמרתי ספר ומיד התחלתי לקרוא אותו שוב.

אריק ויינר, עיתונאי אמריקאי יהודי (החלק היהודי מתבטא בעיקר במורכבות הרגשית המפותלת שלו וההומור החד)

מחפש את מפתח האושר ומתאר את המסע שלו ב"גיאוגרפיה של האושר" – רב מכר אמריקאי.

כנגד הדעה המקובלת ורווחת שאושר בא מבפנים,

ויינר טוען שהמיקום בו נמצא האדם הוא משמעותי ביותר לחווית האושר האישית שלו.

כדי לחקור את הנושא הוא מתאר מסע שבו הוא מבקר במדינות הכי מאושרות:

אלה שנמצאות הכי למעלה במחקרים של האושר הבינלאומי.

כך הוא מגיע למקומות כה שונים כמו איסלנד, קטאר, בהוטן ושוויץ

שכולן בשורה הראשונה בדרגת האושר של התושבים שלהן.

שם הוא פוגש אנשים מקומיים וגם חווה באופן אישי את התכונות שגורמות אושר לתושבים.

כך יש כאן ספר שהוא בו זמנית מסע תיירותי מעניין ביותר,                         

מחקר בעל ערך על סיבות האושר שבהחלט חשובות בפני עצמן

והסיפור האישי שלו שמסופר בהומור משעשע וקולח.

אני קראתי אותו באנגלית, שפת המקור,                                                 

והתרגום בעברית (מייד קניתי אותו לבני הבית שלי) מצויין.

מקוה שתמצאו בו אותה רמה של הנאה שאני חוויתי,

בברכה,

קריסטינה

העולם הוא מה שאתה חושב שהוא

העיקרון הראשון של הונה אומר: "העולם הוא מה שאתה חושב שהוא".
משמעותו של משפט זה שהעולם שכל אחד  פוגש, העולם הגשמי, שכולל אותך,
את כל העולם שסביבך וכל מה שקורה בתוכו – הוא השתקפות מדויקת של העולם הפנימי שלך. 

מה שקורה בעולמך איננו מקרי.
הוא לא קורה בגלל הגורל ולא בגלל המזל, אלא הוא תוצאה ישירה של העולם הפנימי הזה.

להמשיך לקרוא

לוותר או להתעקש

לעתים, אנו מתחילים לעבוד לקראת הגשמה מסוימת ונתקעים בחוסר תוצאות.
אנו ממשיכים לעשות את הפעולות שלדעתנו יביאו לנו את התוצאות הרצויות, אך עדיין הן לא מגיעות,
או מגיעות באופן חלקי בלבד.

באיזה שהוא שלב, כשמגלים שהמאמץ ממשיך והתסכול מתגבר, עולה הספק אם המטרה נכונה,
אם שווה להמשיך להשקיע אנרגיה וזמן (ולפעמים גם כסף) ואם לא יותר חכם לוותר עליה.

הרגע הזה הוא נקודה קריטית בהצלחת ההגשמות שלנו.

אם נוותר בנקודה זאת, עלול להישאר ספק פנימי אם עשינו נכון, אם לא היינו צריכים להתעקש יותר. ואם נמשיך ועדיין לא נראה תוצאות, נשאל את עצמנו אם לא היינו צריכים לוותר יותר מוקדם ולחסוך לעצמנו תסכול, אנרגיה וזמן מיותר.

איך נדע מה לעשות?
הנה כמה הנחיות שיוכלו לסייע לכם בזמן הזה.

להמשיך לקרוא

תמיד יש מה לעשות!

בימים סוערים, קשים ומדאיגים אלו, אנחנו שלא מנהלים את העניינים בממשלה שואלים את עצמנו מה ניתן לעשות כדי 'להשפיע על המצב'.
הכל קורה רחוק מאיתנו ואנו עומדים חסרי אונים מול עוד מלחמה שמתרחשת לפנינו. ובכל זאת עפ"י דרך ה HUNA (הונה) תמיד ניתן לעשות משהו כדי להשפיע לטובה על מה שקורה ובעקבות כך ליצור מציאות אחרת, טובה יותר.

להמשיך לקרוא

למי שייך האושר שלך?

מאת – ד"ר סרג' קהילי קינג

 

לא מזמן, מצאתי את עצמי מאד לא מאושר בגלל משהו שעשה מישהו. ככל שהפכתי פחות ופחות מאושר,   הזכרתי לעצמי שהאושר הוא בחירה, וכמובן שמיד התחלתי להשתמש בטכניקות של HUNA כדי לחזור       ולהיות מאושר  (במיוחד טכניקות DMT, מחילה ומתן רשות).
הבעיה הייתה, שבמקרה זה, הם לא פעלו כמו שציפיתי. אמנם הם סיפקו הקלה מהמתח והפיגו את הכעס,
אך בכל זאת עדיין לא הייתי מאושר.

ואז, התחלתי לחשוב על העדר האושר עצמו. כמובן, שהיה פה ביטוי של "התנגדות" מצידי, אך התנגדות למה? חווית העדר האושר הראשונה שלי נגרמה על ידי התנגדותי וכעסי על מה שמישהו אחר עשה, אך לאחר התרגול שעשיתי עדיין הרגשתי דיכאון כלשהו. אני יודע שדיכאון קשור לתחושות של חוסר שליטה, אך ויתרתי כבר על השליטה באדם שכעסתי עליו, אז מה, אם כן, הייתה הבעיה שלי? להמשיך לקרוא

לחגוג הגשמות – תמיד

למה כל כך חשוב לחגוג הגשמות?

הגשמה היא משהו שרצינו שיקרה – וקרה.
אנו חיים עם רשימה מאוד גדולה של משאלות שאנו רוצים להגשים.
על פי הHUNA, "אנרגיה זורמת לאן שאני מפנה את תשומת הלב שלי", וכך אנו מגשימים.
כלומר, ככל שניתן יותר תשומת לב להגשמות שלנו בחיים, כך תגדל כמות ההגשמות.
במשך היום, מתרחשים בחיינו אין ספור דברים בדיוק כפי שאנו רוצים, והרבה מאוד מהם מובנים מאליהם.
למשל, תמיד יש בגדים ללבוש כשפותחים את ארון הבגדים.
גם אם אנו לא תמיד אוהבים את כולם, לרוב לא יקרה מצב שלא תוכלו לצאת מהבית מחוסר ביגוד מינימלי.

או, לדוגמה, תמיד יש לנו אפשרות לאכול משהו (גם אם זה לא בדיוק לפי הטעם המדויק שלנו). להגשמות האלה, שהן כביכול "דברים רגילים ומובנים מאליהם" שמתרחשים בחיינו, אנו לא נותנים תשומת לב מיוחדת, ולרוב הם מתקיימים לידנו בלי שנשלח לעברם ולו מבט אחד.
כן, לארוחה חגיגית או לבגד מחמיא אנו יכולים לתת חשיבות, אבל מה כל כך מיוחד בכך שתמיד יש לי משהו ללבוש בארון?

אם פתאום היינו פותחים את הארון והוא היה ריק, אותו מצב ,שעד כה היה מובן מאליו, היה הופך לדבר מיוחד. להמשיך לקרוא

להיצמד לאמת שלנו

אירה היא חברה קרובה שלי. בצעירותה הייתה בחורה אופטימית, עליזה ומלאת אנרגיה, שנהנתה מהחיים ולא הייתה מפסידה אף הזדמנות לרקוד. למרות שסבלה מקשיי למידה והייתה מאחרת כרונית, המחסומים האלו לא עצרו אותה מלסיים תיכון עם ציונים מעל הממוצע. השעון הביולוגי של מאירה הכתיב לה חיי-לילה. כל השבוע היתה הולכת לשון בזריחה וקמה בצהריים סביב השעה שתיים בצהרים.

כשהתחתנה עם עופר, גילתה שלבעל הטרי יש שעות מאוד שונות משלה. הוא נהג ללכת לישון לקראת חצות ולקום בשבע בבוקר. כדי לבלות איתו בשעות בהן הוא ער, היא התחילה לשנות את הרוטינה שלה וכמעט בלי לשים לב, התחילה לקום מוקדם בבוקר, למרות הקושי. את הבוקר הייתה מבלה בתוך סוג של ערפל שהתחיל להתבהר לקראת הצהריים ועד אז תפקודה היה איטי ומבולבל. אלה פשוט לא היו השעות שלה. להמשיך לקרוא

הורות אשמה ומה שביניהם

אחת מתלמידותי, בתיה, ביקשה להתייעץ איתי לגבי הבעיה שיש לה עם ילדיה, ובאופן ספציפי יותר, לגבי הבעיה שיש לבנה, עדו, בבית-הספר.

המורה של עידו, בנה בן התשע של בתיה, הציגה בפניה תלונות חמורות לגבי ההתנהגות שלו בכיתה: הוא מדבר בלי הפסקה, לא מרוכז, מפריע בשיעורים, ולפעמים אף מגלה סימני אלימות. הילדים האחרים לא כל-כך אוהבים אותו והוא חווה דחייה. לבתיה ברור שגם המורה לא אוהבת את בנה.

שאלתי אותה מה היא עצמה מרגישה כלפי הילד, והיא ענתה לי שהיא כועסת עליו מאוד וגם מאוכזבת ממנו. היא ציפתה שיצליח, וקשה לה מאוד לקבל את העובדה שבנה נחשב לילד "בעייתי".

בתיה היתה מאוד רוצה לעזור לעדו ומנסה להסתיר ממנו את תחושותיה, משום שמובן שאינה רוצה להכביד עליו. אבל, מעבר לכל, היא חווה תחושה עמוקה שמכרסמת אותה מבפנים: שהיא אם לא מספיק טובה, ושלו היא היתה שונה, טובה יותר, הדברים היו מתנהלים אחרת. להמשיך לקרוא


דוא"ל*

לא אשתף את המייל שלך עם אף אחד,
מבטיחה. קריסטינה בר סלע